כתר המלך
אחת מתוך תרי"ג מצוות שנצטווינו בהן, היא הנחת תפילין – "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך...וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך..."
באדם טבועים יצרים כבירים בעלי כוח התנגדות מכדי שהוא יצליח לשלוט בהם מכוח הכרתו בלבד. לשם כך נתן לנו הקב"ה מצוות מעשיות שיעזרו לנו, כבני אדם, להתמודד מול כוחות אלו, אחרת מאבק זה היה מוכרע מראש. כדי שהאדם יוכל לעמוד במשימותיו אלו, דרוש לו חינוך תמידי ותירגול יומי שיזכיר לו את העקרונות הגדולים שעל פיהם עליו לחיות. אחת מתוך שפע המצוות שזכינו לקבל ושעוזרת לנו בתירגול יומי זה, היא הנחת תפילין – מצווה אשר מסייעת לאדם לזכור: שהקב"ה הוא אחד, ולא רק ברמת הידיעה, אלא זכירה של ממש!
התפילין מורכבים מארבע פרשיות מן התורה הכתובות על קלף והן:
"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר" (שמות יג, א-י)
א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל--בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה: לִי, הוּא. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם מִזֶּה; וְלֹא יֵאָכֵל, חָמֵץ. ד הַיּוֹם, אַתֶּם יֹצְאִים, בְּחֹדֶשׁ, הָאָבִיב. ה וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ יְהוָה אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ; וְעָבַדְתָּ אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. ו שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת; וּבַיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, חַג, לַיהוָה. ז מַצּוֹת, יֵאָכֵל, אֵת, שִׁבְעַת הַיָּמִים; וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר--בְּכָל-גְּבֻלֶךָ. ח וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם. ט וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה, בְּפִיךָ: כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם. י וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַחֻקָּה הַזֹּאת, לְמוֹעֲדָהּ, מִיָּמִים, יָמִימָה.
"וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ" (שמות יג, יא-טז)
יא וְהָיָה כִּי-יְבִאֲךָ יְהוָה, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ, וְלַאֲבֹתֶיךָ; וּנְתָנָהּ, לָךְ. יב וְהַעֲבַרְתָּ כָל-פֶּטֶר-רֶחֶם, לַיהוָה; וְכָל-פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה, אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים--לַיהוָה. יג וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, תִּפְדֶּה. יד וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר--לֵאמֹר מַה-זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו--בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. טו וַיְהִי, כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג יְהוָה כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה; עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיהוָה, כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי, אֶפְדֶּה. טז וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם.
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים ו, ד-ט)
ד שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד. ה וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ. ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ. ט וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ.
"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" (דברים יא, יג-כא)
יג וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם--לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. יד וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ. טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. יז וְחָרָה אַף-יְהוָה בָּכֶם, וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה, לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר יְהוָה, נֹתֵן לָכֶם. יח וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. יט וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. כ וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ. כא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם, וִימֵי בְנֵיכֶם, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם--כִּימֵי הַשָּׁמַיִם, עַל-הָאָרֶץ.
הערה - שיטות רבות ומנהגים שונים יש בעשיית התפילין ובאופן כריכת הרצועות על היד. ההבדל הנפוץ ביותר הוא בין שיטת רש"י לבין שיטת רבנו-תם.
על פי שיטת רש"י – סדר ארבע הפרשיות הוא: קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך, שמע ישראל, והיה אם שמוע.
על פי שיטת רבנו-תם – קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך, והיה אם שמוע, שמע ישראל.
שיטת רש"י התקבלה בכל העולם, אך יש הנוהגים להניח גם תפילין "של רבנו תם", במיוחד בין החסידים ובין בני עדות המזרח.
התפילין מקדשים את חושיו של האדם לעבודת הבורא.
תפילין של ראש מונחים במרכז הראש, ושם חושי הראיה
השמיעה והדיבור. תפילין של יד – כנגד הלב, שממנו
נמשך חוש המישוש.
תפילין של יד – "וקשרתם לאות על ידך"
היות והאדם הוא בעל חומר הנמשך אחר התאוות, כי טבע החומר לבקש את כל ההנאות, ורק הנפש שזכינו לקבל מבורא עולם היא זו המונעת אותו לפי כוחה מן החטא, על כן צריכה היא שמירה מרובה מתאוות הגוף. יצר האדם להימשך אחר יצר מחשבות ליבו, על כן נקשרים תפילין של היד סמוך ללב האדם, ובכך זוכה הוא להעמיד שומרים גיבורים סביב לנפשו וליבו, ואף זוכר הוא כל פעם בהנחתם על ידו, שעליו לחדול מעושק ידיו. פרשיות התורה הנכתבות בתפילין של יד, נכתבות כולן על קלף אחד. את התפילין של היד מניחין על היד הכהה (החלשה) להורות ש"לא בכח יגבר איש כי אם לה' המלחמה", כי הקב"ה הוא זה הנותן כוח ליד חלשה זו (ולאדם בכלל) בכל מעשי ידיו, שהרי יד הבורא היא זו הנותנת לאדם כוח לעשות חיל.
תפילין של ראש - "והיו לטוטפות בין עיניך"
בתפילין של ראש נכתבות הפרשיות בצורה נפרדת, כל פרשיה על קלף. כל אחת מפרשיות אלו מונחת בתוך "בית" נפרד בתוך הבית החיצוני שמניחים על הראש. פרשיות אלו הן יסודות הדת היהודית, לכן אנו מצווים להניח יסודות אלו כל יום בין עינינו ועל לוח ליבנו, כי איברים אלו מסמלים את משכן השכל.
זמן חיוב המצווה
נהוג להניח תפילין במשך כל תפילת שחרית של חול. היות שמצוות הנחת תפילין מקורה בפסוק "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך" – אין מניחין תפילין בשבתות ובימים טובים. הסיבה היא שגם במצוות שבת הוזכרה המילה "אות", שכן כתוב: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורתם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" (שמות לא). וכן לגבי המועדים שהם כעין השבת ואין שמים אות על אות (אות תפילין על אות השבת), מכיון שהשבתות והימים הטובים הם עצמם משמשים אותות. בחול המועד יש הנוהגים להניח תפילין ויש שאין מניחים תפילין. בארץ ישראל המנהג הוא לא להניח תפילין בחול המעוד.
מצוות הנחת התפילין חלה על כל יהודי, בין שנולד יהודי ובין שנתגייר. החיוב של מצוות תפילין מתחיל אצל כל נער שמלאו לו שלוש עשרה שנה, אולם בדרך כלל מתחיל הנער להניח תפילין קצת לפני הגיעו לגיל המצוות, וזאת כדי שיתרגל לקיום המצווה ולימוד הלכותיה – התפילין והנחתן. נשים פטורות ממצוות הנחת תפילין.
הסימליות בהנחת תפילין
התפילין מסמלות את הקשר הניצחי שבין עם ישראל לקב"ה, אביהם שבשמים, והן מהוות אות ועדות על האדם המניח אותם שהוא יהודי, כמו שנאמר בתורה בפרשיית "קדש לי בכור" (שהיא אחת מתוך ארבע פרשיות המופיעות בתפילין): "והיה לך לאות על ידך לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת השם בפיך".
גם האופן של הנחת התפילין מהווה סימליות מובהקת: תפילין של ראש מונחים על הראש, מכיון שהראש מסמל את השכל, החשיבה וההגיון. הנחת התפילין על הראש מהווה עדות לכך שאדם כופף מוחו ומחשבותיו לבורא-עולם ולתורתו. תפילין של יד מונחות על הזרוע, שמסמלת את הכוח, את המעשה ואת הביצוע.
קשר התפילין – קשר נישואין
במגילת שיר השירים, משול עם ישראל לכלה והקב"ה לחתן.
את התפילין כורכים על היד ב – 7 כריכות, המזכירות את 7 הברכות של הנישואין, המהוות את הקשר שבין החתן והכלה. הכריכות על האצבע האמצעית מורות על הטבעת שהחתן עונד לכלתו מתחת לחופה.
תפילין – רמז לתחיית המתים
את הפרשיות מכסים ברצועות קלף, בשיער ובגידין – שהם חוטים מיוחדים העשויים מגידי בהמה שתופרים בו את התיתורא – ובזה יש רמז וסימן לתחיית המתים: גוף הפרשיות הכתובות בפנים (כלומר הכתב), הוא כנגד גוף האדם. הקלף שהפרשיות נכתבות עליו, הוא כנגד הבשר. הגידים, כנגד גידי האדם. רצועות הקלף העוטפות את הפרשיות, הן כנגד לבוש האדם. וזהו רמז לכל מי שהוא ירא שמים ומניח תפילין, שזוכה לתחיית המתים.
מבנה התפילין
בבתים של התפילין ישנם שלושה חלקים עיקריים:
א. קציצה
זהו החלק המרובע העליון של הבתים ובתוכו מונחות הפרשיות.
ב. תיתורא
זהו החלק שמתחת לקציצה הבולט סביבו. זהו גם החלק אשר בזמן הנחת התפילין בא במגע עם הראש או היד של המתפלל.
ג. מעברתא
זהו החלק הבולט מעבר לריבוע של התיתורא. לאורך המעברתא עוברת תעלה חלולה שדרכה מעבירים את הרצועה, ולכן נקרא חלק זה 'מעברתא'.
השי"ן של התפילין
לפי ההלכה יוצרים בהבלטה ידנית שתי אותיות שי"ן (ש) בשני הצדדים של התפילין המונחים על הראש.
בדופן הימנית – מצידו של המניח את התפילין, מובלטת מתוך הקציצה האות שי"ן בעלת שלושה ראשים.
בדופן השמאלית (הנגדית) – מצידו של המניח, מובלטת מתוך הקציצה האות שי"ן, אולם היא בעלת ארבעה ראשים.
לשוני זה הקיים בין שתי אותיות השי"ן ישנם שורשים עמוקים מאוד במסורת ישראל, וכך נאמר:
ארבעת הזרועות של השי"ן האחת, ושלושת הזרועות של השי"ן השניה יוצרות יחד את הסכום 7 שהוא בעל משמעות עמוקה במסורת היהודית. החל משבעת ימי בראשית, שבעת ימי חג המצות וחג הסוכות, שבעת השבועות של ספירת העומר, שבע שנות השמיטה עד לשבע פעמים שבע שנות השמיטה שחולפות בין שנת יובל אחת לזו שלאחריה.
ריבועי התפילין – קיימים שלושה ריבועים בתפילין:
א. ריבוע הקציצה. ב. ריבוע התיתורא. ג. ריבוע התפירות.
על פי המסורת צורת הריבוע של התפילין על כל חלקיהם הינה הלכה למשה מסיני, וניתן ללמוד זאת מהמזבח שצורתו היתה ריבוע.
החוטים המציצים (השערות) – חוטים אלה המציצים מתוך התפילין של הראש, הן שערות מזנב של עגל. בזוהר הקדוש נאמר, ששערות אלה נועדו לכפר על חטא העגל בו חטאו בני ישראל בצאתם ממצרים, בזמן שמשה רבנו עלה על הר סיני וקיבל את התורה.
השחרת הבתים והרצועות – הלכה היא, שיהיו הרצועות שחורות מבחוץ. עור הבתים מצווה לעשותו בצבע שחור. במידה והרצועות מתיישנות והצבע השחור דוהה, צריך להשחירן מחדש, וצריך לשים לב היטב למקום הידוק הקשר, ששם כידוע הצבע השחור דוהה או מתקלף. רוחב הרצועות חייב להיות מינימום 11 מילימטר.
קיימים חמישה סוגי בתים לתפילין –
פשוט – הבתים הפשוטים עשויים מקלף והם בדרך כל בגודל של 2.5 על 2.5 ס"מ, בצבע שחור מבריק או מט, ומוכנסים בהם פרשיות הפשוטות ביותר, בדרך כלל פרשיות משוחות והן במקרה הטוב כשרות בדיעבד.
פשוט מהודר – הבתים הפשוטים-מהודרים, עשויים מקלף והם בדרך כלל בגודל של 3.2 על 3.2 ס"מ, וביניהם ישנם סוגים הכשרים לכתחילה, וישנם סוגים הכשרים בדיעבד.
בהמה דקה – עור אחד – הבתים של הבהמה הדקה עשויים מקלף אבל מעל הקלף מוסיפים עור דק רטוב שמתלבש על הבית, ורק אחר כך צובעים את הבית והם כשרים לכתחילה.
בהמה גסה – קיימים שלושה סוגים של בהמה גסה:
הגסה הרגילה – החלק העליון של הבית עשוי מעור אחד עבה עם תוספות בחלק התחתון (החלק שבו מכניסים את הרצועות).
גסה עם הכשר – בנוי אותו דבר כמו הגסה הרגילה, אבל נוספים בו שני דברים: האחד - את האות שי"ן של הבית עושים ביד, השני - שמעבירים גיד בין ארבעת הבתים של הראש מבחוץ (בין הפרודות).
גסה ריבוע רגל – בנוי כמו הגסה עם ההכשר, רק שאת הבית לא עושים בכוח חשמלי, אלא על ידי כוח אדם.
גסה מקשה – קיימים שני סוגים של מקשה: א. "מקשה ב". ב. "מקשה".
מקשה ב - עשוי כמו גסה ריבוע רגיל, אולם בחלק התחתון של בית- המעברתא, הוסיפו רק חתיכת עור אחת ולא כמו בגסות האחרות, שם שמים כמה חתיכות.
תדרים של קדושה
מעשה בגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל שראה אדם מצמיד לאוזנו טרנזיסטור - המצאה חדשה באותה התקופה. כששאל רבי לופיאן לפשר הדבר, הסבירו לו שיש במכשיר זה סוללות זעירות ומיכשור עדין לקליטת תדרים והשמעתם. ואם התרופף מגע או בורג, אזי ישבות המכשיר.
"כך!"- התפעל הצדיק - "ומדוע ישנם אנשים שאינם מבינים שגם התפילין הן מכשיר עדין ומורכב הקולט תדרים של קדושה ושפע ממרום, באמצעות הפרשיות הכתובות בהן, ואם יחסר אף קוצו של יו"ד – ישבתו חלילה מפעולתן ותיפסק ההשפעה הרוחנית הכבירה?!"...
אלישע בעל כנפיים
בתקופת השלטון הרומי בארץ ישראל, גזר מלך רומי גזרה רעה על ישראל: "אין להניח יותר תפילין, וכל המניח תפילין יהרג!". היהודים פחדו והסתגרו בבתיהם והניחו תפילין בסתר כדי שהרומאים לא יוכלו לראותם בעת הנחת התפילין ובזמן התפילה.
באותו הזמן חי איש צדיק ושמו אלישע. אלישע היה רגיל להיות מעוטר בתפילין כל היום. גם כשהיה יוצא לרחוב היו התפילין מונחות על ראשו. כל כך חיבב אלישע את מצוות הנחת התפילין עד שלא רצה לוותר על קיומה גם בזמן מסוכן זה, והמשיך להניח את התפילין כפי שהיה רגיל. בבוקר היה מניח את התפילין בבית הכנסת ומתפלל, אחר כך יוצא לרחוב ובדרכו לביתו, אפילו כשעבר בשוק, היו מונחים התפילין על ראשו.
בוקר אחד כאשר הלך אלישע מבית הכנסת לביתו כשהוא מעוטר בתפילין, ראה אותו מרחוק אחד החיילים הרומים, שאותם הפקיד המלך במיוחד כדי לשמור על קיום גזרתו. כשהבחין החייל באלישע הולך כאשר תפילין מעטרות את ראשו, החל לרדוף אחריו. אלישע שהבחין בו, החל אף הוא לרוץ בכל כוחו לביתו, אולם החייל שהיה צעיר והיטיב לרוץ החל מתקרב לאלישע. ראה אלישע כי תיכף יסיג אותו החייל והחל מתפלל בליבו אל בורא עולם שיעשה לו נס ויציל אותו. לאחר מכן הוריד אלישע את התפילין מעל ראשו והחזיק אותן בידיו.
בינתיים הספיק החייל להגיע אל אלישע, תוך כדי שהוא צועק: עמוד! ראיתי תפילין על ראשך נכון? מה אתה מחזיק בידיך?. אלישע עמד כשידיו מכסות את התפילין ואמר: "כנפי יונה". החייל הרומי לא האמין לו וביקש מאלישע לפתוח את ידיו, על מנת שיוכל לראות מה יש בהן. פשט אלישע את ידיו והנה, כנפי יונה בידיו. התפילין הפכו לכנפי יונה לבנות וצחורות. לטש החייל הרומי את עיניו בפליאה, הביט שוב ושוב, אך ללא ספק כנפי יונה היו בידיו של אלישע. "היה נדמה לי שראיתי אותך כשתפילין על ראשך. אולם יש לך כנפי יונה. מדוע ברחת ממני? הרי מותר להחזיק כנפי יונה. לך לשלום!"
מאותו היום קראו כולם לאלישע על שם הנס שקרה לו "אלישע בעל כנפיים".
מובן מכאן - העניין שאמר אלישע 'כנפי יונה' לא היה סתם, מכיון שנמשלו ישראל ליונה, ככתוב: "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירק חרוץ" (תהלים סח). ללמדנו שכשם שכנפי היונה מגינות על היונה, שאינה מגינה על עצמה בפיה כשאר העופות אלא בכנפיה, כך ישראל – המצוות מגינות עליהם שלא יגיע אליהם כל נזק.
